"אחרי המלחמה ההיא" כשיום הזכרון פוגש את הנפש

יום הזיכרון הוא יום בו אנו זוכרים את אלו שאינם אתנו בין החיים. זו הזדמנות להפנות תשומת לב גם לאלו שנותרו בחיים , אך נושאים איתם   סדקים בנפש, אשר אינם ניכרים לעין.

לעתים דווקא העובדה שהפגיעה אינה חיצונית , מקשה מאד על ההתמודדות. כלפי חוץ לכאורה הכל בסדר, ולסביבה קשה להבין ועוד יותר קשה לקבל את הפגיעה של האדם.

גם לאדם עצמו קשה הקבלה, כי כאילו אין שום דבר, כל האיברים שלמים וכל הבדיקות הפיזיות טובות, אך משהו שהתערער שם בפנים מסרב לתת מנוח.

מצבי קיצון מערערים את התפיסה הבסיסית שלנו שהעולם הוא מקום מסודר, ושאנו יכולים פחות או יותר לנבא את מה שיתרחש בקרוב. מראות קשים אליהם נחשפים אנשים במהלך מלחמות וארועי טרור, ריחות, קולות ועוד, משאירים לא פעם את רישומם בנפש.

האם אנו כחברה יודעים להכיל את אותם אנשים שנפגעו? האם אנו יודעים להושיט יד מבלי להיות שיפוטיים?

האם אנו מסוגלים להאמין שאותם אנשים יכולים לשוב ולהיות חלק משמעותי, אהוד  ותורם בקהילה?

 

תוכנית 'עמיתים' מבית החברה למתנ"סים ומשרד הבריאות מתקיימת במתנ"ס בית היימן. התוכנית  נותנת מענה לאנשים בעלי מגבלה נפשית, ביניהם גם אנשים שחלו כתוצאה מטראומה במהלך מלחמה או אירוע טרור.

מטרת התוכנית לאפשר למתמודדים עם מגבלה נפשית פנאי מהנה, הגשמת חלומות וכן להחזיר את האנשים להיות חלק מהקהילה. במקביל נעשית עבודת הסברה עם הקהילה על היכולת לקבל, להפחית סטיגמות ולשלב באופן שוויוני, מכבד ומעצים.

רבקה (שם בדוי) משתתפת בתוכנית 'עמיתים' מזה מספר שנים, חלתה לאחר שבעת שגרה באזור הדרום, נפגעה מנפילת טיל סמוך אליה. מאז אותו היום אין היא יכולה לבשל. כל ריח של אש, מחזיר אותה אל זירת האירוע. היא ממעטת לישון ומסתגרת רבות בביתה.

רבקה היא אישה צנומה, נאה , בעברה עבדה כעצמאית,  והיתה אישה מאד מטופחת וחברותית. היא אם לילדים בוגרים וסבתא לנכדים. בעזרת תוכנית עמיתים היא השתלבה בחוגים , היא הולכת למופעי תרבות, וכן השתלבה בקורס מקצועי בו גילתה עניין.

בנוסף היא חזרה ליצור, דבר שאהבה מאז ומתמיד, ואשר מסב לה הנאה.

אם תראו את רבקה, לא תחשבו שהיא סובלת ממחלה נפשית, אולי היא תראה לכם שקטה ומכונסת, אבל בטח לא תחשבו שהיא כל כך רזה בגלל שלבשל, וגם לאכול, עבורה זה משימה שעושים כמו לבלוע כדור, וממש מתוך כורח. רבקה מגיעה לפגישות ליווי עם רכזת עמיתים, וניכר שעם הזמן מראה החיצוני משתפר, היא מטופחת יותר ,ואפילו מתחילה לחייך.

 

יום הזכרון הוא הזדמנות עבורנו לעצור, לזכור, וגם לחבק את מי שאיתנו אך לא תמיד איתנו, ולהיות חברה טובה יותר, מחבקת, מחזקת, מחוזקת.